<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' צדקה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק וכו' עד אמר רב אשי אנא נמי אתנויי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי ומאי דבעינא עבידנא ביה. ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל בהאי ענינא הא דאמור רבנן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, היכא דאיכא נדרים דנדרי אינשי ומשדרי להו מדוכתא אחרינא לעניי אותה העיר הם הכי [נמי] רשאין לשנותן לכל מה שירצו, מאחר שאותן ששיגרום נדרום לעניים, או לא. וכן הקדשות של עניים כגון חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרן לעניים יש מן הדין לשנותן או לעכבן עד זמן אחר, או כל העולה בשכרן דבר חדש בחדש או שנה בשנה מחלקים אותו לאלתר בין מעט בין מרובה, ואם אומרים בני העיר נקח בהם לעניים חטים או שעורים ונצניעם שאם תהיה בצורת יהיה להם דבר מוכן, היש בדבריהם ממש, או דילמא כל העושה כן גוזל את העניים שבאותו הזמן, שפעמים שאותו עני מעשיר או נפטר בדוחק ואחרים נוטלים מנתו. והקדישו[ת] של עניים שחוששים להם שמא יאבדו, וכן דבר שבאותה העיר כגון רחבה ובית הכנסת דאין רוצין למוכרן כדי לשנותן להקדש אחר כמו ששנינו בפ' בני העיר [מגילה כ"ה ע"ב], אלא לחששא בעלמא הם חוששים שמא יקחום גוים ויכניסום בתוך שלהם ויאבדו, וכן ב"ה שיש בכפר או בעיר שהיו ישראל והלכו מאותו מקום או שגלו וחוששים לדבר זה, מותר למוכרה לישראלים הקרובים לאותו מקום, ואם מותר מה יעשו בדמיהם, ילמדנו אדונינו. והשיבו כך ראינו דכי תניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה בדבר שהוא משלהם, אבל דבר ששלחו להם אחרים הרי הם כשלוחים ואסור לשנות על דעת המתנדבים, אלא ודאי אם לכבודם של בני העיר שלחו מן העיר האחרת ועל דעתם של אותם פרנסים שעושים בו כאשר רואים, וזה יעשו בו כאשר יראו. אי נמי אי איכא התם אדם חשוב וידיעא מילתא דאדעתיה אשתדר ולכבודו היה מה שנשתלח הא ודאי אית ליה למעבד ביה כי היכי דחזי, דאמרינן אמר אביי מריש הוה תלי מר תרי כיסי חד לעניי העיר וחד לעניי עולם כיון דשמעא להא דאמר שמואל לרב תחליפא בר אבדימי תלי חד ואתני, הוא נמי תלי חד ומתני. אמר רב אשי אנא לא מתלא תלינא ולא אתנויי מתנינא דאדעתא דידי קא אתו [וכל דבעינא עבידנא ביה]. ומה שהתנדבו [בני העיר לעצמן ומה שהוא בידיהם ממה שהתנדבו] אחרים כולן משותפין בהן, כגון מחצלות של ב"ה [לנרות או הנרות למחצלות] או כיוצא בהן רשאין לעשות, דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר וכו'. ואפילו כספים והוציאן לבנות ב"ה יש להן לשנותן, (והא) [כהא] דאמרי' [ב"ב ג' ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי, א"ל דילמא מתרמיא מילתא דמצוה וכו', ואמרי' נמי [ערכין ו' ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא בר אבא למימר ל"ש לדבר מצוה ול"ש לדבר הרשות, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר, ומסייע ליה נמי א"ר יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לב"ה עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל דישראל דלא פעי שפיר דמי. והוו יודעין דשנו עניים משאר מילי דצבורא, דצבורא לכבודן הוא, אבל עניים קנו מאי דמתהנפק להון דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים. ולענין הקדשות של עניים חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרם לעניים ושאלתם על דבר זה אם יש מן הדין לבני העיר לשנותן או לעכבם עד זמן אחר ולשנותן לדבר אחר זולתי צדקה לעניים, ודאי אין להן, כי על דעת עניים הקדישום בעליהן ולא על דעת [דבר] אחר, ותנן [שקלים פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים שאפילו אם חלקו והותירו אין להם לשנות המותר וכ"ש את העקר, ובעסק בדק הבית כתיב [מ"ב י"ב] [אך] לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות מזרקות חצוצרות כל כלי זהב וכלי כסף וגו' דאלמא אין יכולין לשנותן, ואף אין יכולין לעכבן עד זמן אחר. וא"כ שאותו ההקדש לעניין שידועים מי הם, ואם יבואו אחרים אין להם כלום, וקיץ להו הכי כמו קנין במעשה דרב יוסף [ב"ק צ"ג ע"א] בההוא ארנקי של צדקה דאמרי' שני עניים דפום בדיתא דמיקץ קייץ להו, וראוי לחלקו להן מידי חדש בחדש ומידי שנה בשנה או אפילו יום ביום בדבר שהוא נלקח בכל יום שלא תאבד מנתו של זה. ואם של עניים סתם הוא שנתכוון להתחלק כאשר יראו הגזברים להוסיף ולפחות ולתת למי שיבא ולעשות ממנו קופה או תמחוי וכן כיוצא בזה, רשאין לעכב לפי מה שמראין להן מן השמים כי הוא טוב ויפה לעשות כי יוצאים בו ידי שמים. ואם יש שם אדם שרגילין לעשות [לפיהו] יעשו (לפיהו) ואל ישנו, כי לולא כן היכן היו קופה ותמחוי מצויין במקום שיש עניים, מפני שבאים לומר תנו לנו את כל הנמצא. והלא זה ששנינו [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון [מארבע סאין בסלע], ותנא [ב"ב ט' ע"א] אם היה עני מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו, ועל קופה ותמחוי קאמרי רבנן [הכין], ומתרצינן שאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. והא רבנן דמתיבתא דמנהגא דילהון לפרנוסיהון באדר ובאלול ירחי דכלה אע"ג דאתיין להון נדרים ונדבות ואע"ג דאית להון שכר קרקעות משהו להון עד זמן פרנסותא משום דהכי מנהגא, ואע"ג דקיץ להו ויודעים הם, משום דהכי מנהגא דילהון דמעולם, ולא אתו למימר תנו לו לכל המגיע לכל אחד ואחד לכל חדש וחדש, אבל רבנן תנאי שיש [להון] נפקאתא ותמחוי תדיר הכין עבדין בהון כמנהגא זמנין דלית להון מדעם ומוסיפין להון, וזמנין דאית להון טובא, ואין מוסיפין להן על המנהג משום דאמרי' דעתא דמאן דמתנדב או דנדר על מנהגון ועל דעת רבואתא לדבורי לפום דמחוו להון מן שמיא, ואי אתו למימר זה המצוי חלקוהו כולו עכשיו עלינו שמא נמות או נעשיר אין שומעין להן, דאמרינן האי לנטורי מתיבתא ובי רבנן הוא דאתא, (והאי) [והכי] נטרתא דבי רבנן ובי מדרשא. ולענין מה דאמריתון [אם יאמרו בני העיר] נקנה להם חיטים ונאצור להן שאם תהיה בצורת יהא מצוי, אם אין משנין [את] מנהגותיהון מותר לעשות כן דקא עבדי רשוואתא ורגילין, אבל ודאי אם אין שם מנהג ודעת הנודר והנודב לחלק לעניים כאשר יזדמן, ואין שם אדם חשוב שעל דעת ניהוגו באו אותם נדרים ואותם נדבות אין אומרים נמנע את אלו כדי שנשתכר להן לשעה אחרת, דתניא [שקלים פ"ד מ"ג] ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, אלא מחלקין לעניים המצויין כאשר אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. וכללו של דבר כדיני ממונות וקשה מדיני ממונות של הדיוטות וראוי להשמר, ומפני כך אמרו חכמים קופה מתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות. ולענין הקדשות [של עניים] שחוששים עליהם שלא יאבדו, מותר למכרן ומצוה למכרן ולשמור את העקר. וכללו של דבר כממון של יתומים עושים להם שאין מוכרין ברחוק [גיטין נ"ב ע"א] לגאול בקרוב ולא ברעה ולגאול ביפה דילמא לא משפו, אבל במקום חששא עיקר הדבר שמצוה למכור ומעשים בכל יום אנו עושים כך. ואף בב"ה שבאותה העיר או בעיר אחרת שהיו בה ישראל והלכו להם או שגלו משם, בחששא [בעלמא] לית ליה לזבוני כקרקע של יתומים ושל עניים, כי של יתומים ושל עניים דמים בעלמא הן מקודשין, אבל זו גופה של קרקע משום קדושה, דכתיב [יחזקאל י"א] ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם א"ר שמואל בר רב יצחק [מגילה כ"ט ע"א] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרי' נמי דרש רבא מאי דכתיב [תהלים צ'] ה' מעון אתה היית לנו לדור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר רבא מריש הוה גריסנא בביתאי וכו'. ועל ב"ה שחרב תנן [שם כ"ח ע"א] והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין, ומפני כל כך אין מוכרין אותן בחשש אלא בודאי, אם אנו יודעים שהן ניטלות ונכנסות בתוך של גוים ואין אנו יכולין להציל יש לנו למוכרן כמו ששנינו במשנתינו [שם כ"ח ע"ב]. ולא דמיא האי מילתא למאי דאמור רבנן [שם כ"ו ע"א] א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ב"ה דכפרים אבל דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה לאו דידהו [נינהו] ולא מצי מזבני לה, דההוא דקאמר רבה אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא שפיר דמי, וכיון שכל בני העיר דלרבים נינהו לא יכלין הני בני העיר לזבונה.
<h2>דף ח.</h2>
ודקדק בעל מתיבות בהא דתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, מכלל דעל אחריני פוסקין על כרחייהו כל חד וחד לפום מאן דחזי ליה. ותו פסק ורשאין בני העיר להתנות כל (מה) [מי] שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, וכל מקח שיבא לעיר נהיה כולנו שותפין בו.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר [ב"ב ח' ע"ב] קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה וכו' כדאיתא בהלכות. גרסי' בערכין בפ"ק [ו' ע"א] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, סבור מינה לעצמו אין לאחר לא, איתמר א"ר אמי א"ר יוחנן בין לעצמו בין לאחר. אמר ר' זעירא לא שנא אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינה בעי מותבה, מתקיף לה רבא איפכא מסתברא, אמר זו לשתמש בה כי היכי דלחייב באחריותא, אבל אמר עלי לא, אלא לא שנא. תניא כותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה, מאי קאמר לא נדר צדקה ולאו הקדש [צדקה], אלא לאו ה"ק צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש, דאלו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואלו צדקה שרי לאשתמושי ביה. אמר רב כהנא אמריתה לשמעת' קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים בין דאמר הרי זו בין דאמר הרי עלי. ת"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה, משבאתה לידי גבאי אסור לשנותה, איני והא ר' ינאי יזיף ופרע, שני ר' ינאי דניחא ליה לעניי דכמה דמשתהי מפשי ומייתי להו. ת"ר [ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא [בר אבא] למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן ל"ש אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי א"ר יוחנן] גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי לא, אלא לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי. שעיזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה שנייה רחבה ואקפד רבא, איכא דאמרי שנייה רבא ואקפד רחבה, איכא דאמרי שניוה חזני דפומבדיתא ואיקפד רבא, מאן דשנייה סבר הא לא שכיח טייעא דאתא למתא, ומאן דקפיד סבר דמקרי ואתי וחיישי' דילמא פעי.
תנן בסוף פאה [פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום [מככר בפונדיון] וכו' עד שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה [שהקופה מע"ש לע"ש [ב"ב ח' ע"ב] ותמחוי בכל יום], וקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו אלף כאחת הרי זה יטול. היו ממושכנין לכתובת אשה או לבעל חובו הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן [בהם] הרי זה לא יטול. וכל מי [שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, וכל מי] שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר עד שיפרנס אחרים משלו, ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. תוספתא כל מי שאינו לא עור ולא סומא ולא חגר ומשים עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שיכהו עיניו שנאמר כי השוחד יעור וגו'. [תוספתא פ"ד ה"ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין לו מזון ג' [סעודות] שמן וקטנית דגה וירק. בד"א בזמן שאין מכירין אותו אבל בזמן שמכירין אותו [אף] מכסין אותו. הסובבים על הפתחים אין נזקקין עמהן לכל דבר. תמחוי בכל יום וכו', עני שנתן פרוסה לתמחוי מקבלים הימנו, ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. היה משתמש בכלי מילת נותנים לו כלי מילת, פת נותנים לו פת, מעה נותנים לו מעה, עיסה נותנים לו עיסה, להאכילו לתוך פיו מאכילין אותו לתוך פיו, שנאמר [דברים ט"ו] די מחסורו אשר יחסר לו אפילו עבד ואפילו סוס. [תוספתא שם הי"ז] אמר ועשה נותנים לו שכר אמירה ועשייה, אמר ליתן ולא הספיק ליתן נותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנים לו שכר על כך שנאמר [דברים ט"ו] כי בגלל הדבר הזה, לא אמר לאחרים תנו אבל נוח לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך שנאמר כי בגלל הדבר הזה. [ב"ב ט' ע"א] תניא כותיה דרב יהודה, דאמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, דתניא אמר כסוני בודקין אותו, פרנסוני אין בודקין אותו.
ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק וכו' עד אמר רב אשי אנא נמי אתנויי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי ומאי דבעינא עבידנא ביה. ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל בהאי ענינא הא דאמור רבנן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, היכא דאיכא נדרים דנדרי אינשי ומשדרי להו מדוכתא אחרינא לעניי אותה העיר הם הכי [נמי] רשאין לשנותן לכל מה שירצו, מאחר שאותן ששיגרום נדרום לעניים, או לא. וכן הקדשות של עניים כגון חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרן לעניים יש מן הדין לשנותן או לעכבן עד זמן אחר, או כל העולה בשכרן דבר חדש בחדש או שנה בשנה מחלקים אותו לאלתר בין מעט בין מרובה, ואם אומרים בני העיר נקח בהם לעניים חטים או שעורים ונצניעם שאם תהיה בצורת יהיה להם דבר מוכן, היש בדבריהם ממש, או דילמא כל העושה כן גוזל את העניים שבאותו הזמן, שפעמים שאותו עני מעשיר או נפטר בדוחק ואחרים נוטלים מנתו. והקדישו[ת] של עניים שחוששים להם שמא יאבדו, וכן דבר שבאותה העיר כגון רחבה ובית הכנסת דאין רוצין למוכרן כדי לשנותן להקדש אחר כמו ששנינו בפ' בני העיר [מגילה כ"ה ע"ב], אלא לחששא בעלמא הם חוששים שמא יקחום גוים ויכניסום בתוך שלהם ויאבדו, וכן ב"ה שיש בכפר או בעיר שהיו ישראל והלכו מאותו מקום או שגלו וחוששים לדבר זה, מותר למוכרה לישראלים הקרובים לאותו מקום, ואם מותר מה יעשו בדמיהם, ילמדנו אדונינו. והשיבו כך ראינו דכי תניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה בדבר שהוא משלהם, אבל דבר ששלחו להם אחרים הרי הם כשלוחים ואסור לשנות על דעת המתנדבים, אלא ודאי אם לכבודם של בני העיר שלחו מן העיר האחרת ועל דעתם של אותם פרנסים שעושים בו כאשר רואים, וזה יעשו בו כאשר יראו. אי נמי אי איכא התם אדם חשוב וידיעא מילתא דאדעתיה אשתדר ולכבודו היה מה שנשתלח הא ודאי אית ליה למעבד ביה כי היכי דחזי, דאמרינן אמר אביי מריש הוה תלי מר תרי כיסי חד לעניי העיר וחד לעניי עולם כיון דשמעא להא דאמר שמואל לרב תחליפא בר אבדימי תלי חד ואתני, הוא נמי תלי חד ומתני. אמר רב אשי אנא לא מתלא תלינא ולא אתנויי מתנינא דאדעתא דידי קא אתו [וכל דבעינא עבידנא ביה]. ומה שהתנדבו [בני העיר לעצמן ומה שהוא בידיהם ממה שהתנדבו] אחרים כולן משותפין בהן, כגון מחצלות של ב"ה [לנרות או הנרות למחצלות] או כיוצא בהן רשאין לעשות, דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר וכו'. ואפילו כספים והוציאן לבנות ב"ה יש להן לשנותן, (והא) [כהא] דאמרי' [ב"ב ג' ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי, א"ל דילמא מתרמיא מילתא דמצוה וכו', ואמרי' נמי [ערכין ו' ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא בר אבא למימר ל"ש לדבר מצוה ול"ש לדבר הרשות, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר, ומסייע ליה נמי א"ר יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לב"ה עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל דישראל דלא פעי שפיר דמי. והוו יודעין דשנו עניים משאר מילי דצבורא, דצבורא לכבודן הוא, אבל עניים קנו מאי דמתהנפק להון דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים. ולענין הקדשות של עניים חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרם לעניים ושאלתם על דבר זה אם יש מן הדין לבני העיר לשנותן או לעכבם עד זמן אחר ולשנותן לדבר אחר זולתי צדקה לעניים, ודאי אין להן, כי על דעת עניים הקדישום בעליהן ולא על דעת [דבר] אחר, ותנן [שקלים פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים שאפילו אם חלקו והותירו אין להם לשנות המותר וכ"ש את העקר, ובעסק בדק הבית כתיב [מ"ב י"ב] [אך] לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות מזרקות חצוצרות כל כלי זהב וכלי כסף וגו' דאלמא אין יכולין לשנותן, ואף אין יכולין לעכבן עד זמן אחר. וא"כ שאותו ההקדש לעניין שידועים מי הם, ואם יבואו אחרים אין להם כלום, וקיץ להו הכי כמו קנין במעשה דרב יוסף [ב"ק צ"ג ע"א] בההוא ארנקי של צדקה דאמרי' שני עניים דפום בדיתא דמיקץ קייץ להו, וראוי לחלקו להן מידי חדש בחדש ומידי שנה בשנה או אפילו יום ביום בדבר שהוא נלקח בכל יום שלא תאבד מנתו של זה. ואם של עניים סתם הוא שנתכוון להתחלק כאשר יראו הגזברים להוסיף ולפחות ולתת למי שיבא ולעשות ממנו קופה או תמחוי וכן כיוצא בזה, רשאין לעכב לפי מה שמראין להן מן השמים כי הוא טוב ויפה לעשות כי יוצאים בו ידי שמים. ואם יש שם אדם שרגילין לעשות [לפיהו] יעשו (לפיהו) ואל ישנו, כי לולא כן היכן היו קופה ותמחוי מצויין במקום שיש עניים, מפני שבאים לומר תנו לנו את כל הנמצא. והלא זה ששנינו [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון [מארבע סאין בסלע], ותנא [ב"ב ט' ע"א] אם היה עני מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו, ועל קופה ותמחוי קאמרי רבנן [הכין], ומתרצינן שאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. והא רבנן דמתיבתא דמנהגא דילהון לפרנוסיהון באדר ובאלול ירחי דכלה אע"ג דאתיין להון נדרים ונדבות ואע"ג דאית להון שכר קרקעות משהו להון עד זמן פרנסותא משום דהכי מנהגא, ואע"ג דקיץ להו ויודעים הם, משום דהכי מנהגא דילהון דמעולם, ולא אתו למימר תנו לו לכל המגיע לכל אחד ואחד לכל חדש וחדש, אבל רבנן תנאי שיש [להון] נפקאתא ותמחוי תדיר הכין עבדין בהון כמנהגא זמנין דלית להון מדעם ומוסיפין להון, וזמנין דאית להון טובא, ואין מוסיפין להן על המנהג משום דאמרי' דעתא דמאן דמתנדב או דנדר על מנהגון ועל דעת רבואתא לדבורי לפום דמחוו להון מן שמיא, ואי אתו למימר זה המצוי חלקוהו כולו עכשיו עלינו שמא נמות או נעשיר אין שומעין להן, דאמרינן האי לנטורי מתיבתא ובי רבנן הוא דאתא, (והאי) [והכי] נטרתא דבי רבנן ובי מדרשא. ולענין מה דאמריתון [אם יאמרו בני העיר] נקנה להם חיטים ונאצור להן שאם תהיה בצורת יהא מצוי, אם אין משנין [את] מנהגותיהון מותר לעשות כן דקא עבדי רשוואתא ורגילין, אבל ודאי אם אין שם מנהג ודעת הנודר והנודב לחלק לעניים כאשר יזדמן, ואין שם אדם חשוב שעל דעת ניהוגו באו אותם נדרים ואותם נדבות אין אומרים נמנע את אלו כדי שנשתכר להן לשעה אחרת, דתניא [שקלים פ"ד מ"ג] ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, אלא מחלקין לעניים המצויין כאשר אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. וכללו של דבר כדיני ממונות וקשה מדיני ממונות של הדיוטות וראוי להשמר, ומפני כך אמרו חכמים קופה מתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות. ולענין הקדשות [של עניים] שחוששים עליהם שלא יאבדו, מותר למכרן ומצוה למכרן ולשמור את העקר. וכללו של דבר כממון של יתומים עושים להם שאין מוכרין ברחוק [גיטין נ"ב ע"א] לגאול בקרוב ולא ברעה ולגאול ביפה דילמא לא משפו, אבל במקום חששא עיקר הדבר שמצוה למכור ומעשים בכל יום אנו עושים כך. ואף בב"ה שבאותה העיר או בעיר אחרת שהיו בה ישראל והלכו להם או שגלו משם, בחששא [בעלמא] לית ליה לזבוני כקרקע של יתומים ושל עניים, כי של יתומים ושל עניים דמים בעלמא הן מקודשין, אבל זו גופה של קרקע משום קדושה, דכתיב [יחזקאל י"א] ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם א"ר שמואל בר רב יצחק [מגילה כ"ט ע"א] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרי' נמי דרש רבא מאי דכתיב [תהלים צ'] ה' מעון אתה היית לנו לדור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר רבא מריש הוה גריסנא בביתאי וכו'. ועל ב"ה שחרב תנן [שם כ"ח ע"א] והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין, ומפני כל כך אין מוכרין אותן בחשש אלא בודאי, אם אנו יודעים שהן ניטלות ונכנסות בתוך של גוים ואין אנו יכולין להציל יש לנו למוכרן כמו ששנינו במשנתינו [שם כ"ח ע"ב]. ולא דמיא האי מילתא למאי דאמור רבנן [שם כ"ו ע"א] א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ב"ה דכפרים אבל דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה לאו דידהו [נינהו] ולא מצי מזבני לה, דההוא דקאמר רבה אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא שפיר דמי, וכיון שכל בני העיר דלרבים נינהו לא יכלין הני בני העיר לזבונה.
תנן בשקלים בפרק התרומה מה היו עושין בה [פ"ד מ"ג], ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים. גמרא [ירושלמי], אבל אם רצה יהא ההפסד שלו והשכר של הקדש מותר, כהדא דבר זימנא אתפקד גביה מדלאי דיתמי אתא שאיל לר' מני א"ל אי בעית להוי פסידא עלך ואגרא דתרווייהון שרי, ר' חייא בר אבא אתפקד גביה מדלאי דיתמי ועבד כן.
<h2>דף ט.</h2>
ונשאל נמי רבינו האי ז"ל, אלמנה שהיה לה [על] משומד [שטר] ערבי, ולא יכלה לעמוד לפני שופט להוציאו, ואמרה לאחד מחשובי הקהל ומגדולי המקום עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט עד שתוציא לי ממון זה [השטר] ואני אתן ממנו לעניים כשתוציא אותו עשרה זהובים ותקבל שכר, וכששמע אותו זקן שיש לעניים הנאה נכנס בדבר ועמד על פתח השופט שבעה חדשים עד שהוציא הממון ונטל ממנו עשרה זהובים ונתנם לעניי [אותה] העיר לפי מה שראה אותו ונתן לה השאר והודת [לו] ושבחה אותו, לאחר זמן אמרה לו באר לי למי נתת אותם או השבע לי שנתת אותם לעניים, יש עליו לבאר לה בראיות למי נתן או ישבע לה אם אין לו ראיה, ואותו זקן ידוע בנתינות ובפרנסות, וכי הוציאו אנשים [הרבה] כמה מאיות לעניים על ידו ואין מי שמערער בדבר, ולא בקשה זו אלא להפחידו, יש לה רשות לעשות זה או לא. כך ראינו שאין לה לחשוב עמו כיון שהוא בחזקת נאמן דת"ר [ב"ב ט' ע"א] אין מחשבין עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וכל שכן [שאין לה] להשביעו דתנן [שבועות מ"ב ע"ב] אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ומדרשא דקרא [שמות כ"ב] דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, והאי דעניים לאו אנשים ידועים נינהו אלא כהקדש נינהו. וכי תנן [שם] נשבעים להקדש פרישנא ליפרע מנכסי הקדש.
